"אנשים לא מחפשים כסף, לא מחפשים מין, לא מחפשים כוח, אפילו לא אושר – אלא איך להתמודד עם אובדן"

כולנו לכודים בדפוסים מקובעים שמובילים, ברמה זו או אחרת, לפגיעה בנו עצמנו ובמי שסובבים אותנו. הפסיכולוג הקליני ד"ר עמית פכלר מציע הסבר פשוט ומפתיע למקור האוניברסלי לסבל האנושי הנפשי, ולאופן שבו מסייע הטיפול הפסיכולוגי להשתחרר ממנו

person running near white painted wall

"כל האנשים באים לטיפול עם עניינים לא פתורים בנושאי גבולות", אומר הפסיכולוג הקליני הבכיר ד"ר עמית פכלר. "יש לנו בעיה משותפת: כולנו הולכים לאותו מקום, בין אם אנחנו קים ג'ונג און ובין אם אנחנו עמית מפתח תקווה. עם העובדה הזו אנחנו צריכים לחיות ועם העובדה הזאת אנחנו מנהלים יחסים מורכבים. כל גבול, כל חוק, כל גדר, כל סייג, מזכירים לנו באופן לא מודע את הגבול המוחלט של חיינו, שהוא עובדת המוות שלנו ושל היקרים לנו. לא משנה איך אדם יגדיר את הסיבה שלו לבוא לטיפול, אפשר יהיה לתרגם את זה בצורה מדויקת וקולעת לנפש שלו לעניינים לא פתורים עם גבולות ופחד מוות. כל האבחנות כמעט מתאימות להגדרה הזו: פוסט טראומה, אובססיות, דיכאון, מאניה, נרקיסיזם".

בוא תסביר למשל אובססיה. הולך טוב עם פסח.

"מה זו הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית (OCD) בעצם? חוסר יכולת של אדם להשתחרר ממחשבות שפוקדות אותו שוב ושוב, שיכולות להיות מלוות בפעולות חזרתיות ולא פוריות, מה שנקרא טקסים. פסח הוא חג שצריך לבער בו את החמץ והביטוי המעשי של זה הוא ניקיון מסיבי של הבית. יש אנשים שאצלם הצורך לנקות מקבל פרופורציות מוגזמות, כאלה שאם נופל פירור זה גורם להם להתפרצות. טקסים ופעולות חזרתיות שקשורים לניקיון מבטאים ניסיון של הנפש לשלוט בגורל בלתי נשלט. יש מאחוריהם מחשבה לא מודעת לפיה אם אני אצליח להשפיע על הסביבה שלי ולהציב סטנדרט של ניקיון כזה שכולם יעמדו בו, אני אצליח לקחת את הגורל בידיים שלי באופן חדש ומנוגד למה שהחיים זימנו לי עד עכשיו. ולכן פירור הוא לא רק פירור וניקיון פסח הוא לא רק ניקיון פסח, אלא ביטוי לניסיון נואש להתגבר על טראומה לא מזוהה. הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט גרס שהפחדים הכי גדולים שלנו הם לא מפני העתיד אלא מפני מגע עם טראומה שאירעה בעבר".

מתי דפוס נחשב בעייתי, כזה שצריך לפנות בגללו לטיפול?

"כשהוא מפריע לך. אם לא, הכל בסדר. וכמובן, גם אם הוא מפריע לאחרים. זו כל התרפיה על רגל אחת – להיות טוב לעצמי וטוב לאחרים. הלל הזקן סיכם את זה יותר קצר ויותר עמוק מכל מי שבא אחריו. אנשים באים לטיפול כשהם מבינים אינטואיטיבית שהם מזיקים לעצמם ולאחרים. וזו עילה טובה לבוא לטיפול".

העקרב והצפרדע

פכלר, גבה קומה ורזה, מדבר במהירות ומתוך ביטחון, גם כאשר הוא מבטא עמדות טיפוליות לא שגרתיות. לצד הרצינות הרבה והמחשבה המקורית, מסתתר תמיד מאחורי משקפיו זיק שובב שמתרחב לעתים לצחוק רועם. מבחינתו 'דפוס' הוא כל התנהגות שחוזרת על עצמה ולא עולה בקנה אחד עם הכלל של הלל הזקן, כלומר פוגעת בי או באחר. והוא מדגיש: אין אפשרות לפגוע במישהו אחר בלי לפגוע גם בעצמי. הוא מדגים עם המשל האפריקני הידוע: "העקרב ניגש לצפרדע שיושבת על גדת האגם ומבקש ממנה 'תעבירי אותי לשפה השנייה, אני לא יודע לשחות'. היא עונה לו 'אני מכירה אותך, אתה תעקוץ ואמות'. 'אבל אני לא יודע לשחות', עונה לה העקרב, 'אם אעקוץ אותך אטבע'. הצפרדע משתכנעת, מעמיסה את העקרב על גבה, וכשהם באמצע האגם הוא עוקץ אותה. במילותיה האחרונות היא אומרת לו 'מה עשית?! גם אתה טובע'. והוא אומר 'כן, זה הטבע שלי'. יש פה שני דפוסים – הצפרדע לא יכולה להשתחרר מעשייה שמסוכנת לה, העקרב לא משתחרר מזה שהוא עוקץ ומביא את מותו. כל הדפוסים האנושיים נמצאים בטווח הזה, שבין פגיעה בעצמי ובין פגיעה בעצמי ובאחר".

איך דפוסים נוצרים?

"הדעות חלוקות. אני בטוח שגנטיקה משחקת תפקיד, וגם מה שרואים בבית – המודלינג שקיבלנו. אבל מה שאותי מעניין במיוחד זה אילו הרגלים שליליים אנחנו מסגלים לעצמנו בתגובה לטראומות. אני מסתכל על זה דרך עדשה שנקראת אשמה שקיימת אצל כולם".

באיזה מובן אנחנו מרגישים אשמה?

"אנחנו מהר מאוד לומדים להרגיש, בוודאות מודעת יותר או פחות, לרוב פחות, שמגיע לנו עונש על דברים שלא היו תלויים בנו. ואז, כדי להתמודד עם זה, אנחנו נוטים באופן שלילי להתנהג בצורה שתצדיק את החוויה הזו, אנחנו פועלים ככה שנקבל סיבה לזה שאנחנו מרגישים כמו פושעים. את הדבר הזה פרויד זיהה ראשון".

מה עושים בטיפול עם האשמה?

"אחת הדרכים שנוקטים בהן כדי להתמודד עם אשמה היא פעולות של תיקון. כלומר, לזהות איפה אני יכול ליישם עוד יותר ונכון יותר את הכלל של הלל".

מה, פשוט להגיד לאנשים לעשות מעשים טובים? אין מצב שזה יצליח.

"נכון, לפעול כך זה קואצ'ינג, וזה לא יעבוד".

אז איך עושים שזה יעבוד?

"האדם מגיע לטיפול עם הדפוסים שלו, לכן אין מנוס מכך שהם יופיעו שם. כלומר האדם יעקוץ את הפסיכולוגית והפסיכולוגית תעקוץ אותו. ואז השאלה היא האם שניהם יכולים לא רק לפעול אלא גם להתבונן – בדיוק בזה. בעקיצות. היכולת להתבונן, והמוכנות של הפסיכולוגית לקחת אחריות על העקיצות שלה, זה שמבדיל את הטיפול מכל מערכת יחסים אחרת בחייו של אדם שלכוד בדפוסים כאלה".

ומה משחרר אותם?

"ההתבוננות ולקיחת האחריות יוצרים תקדימים רגשיים, וכך נוצרות התנהגויות חדשות. המטופל מזדהה עם דמות הפסיכולוגית ומפנים אותה, ואז הוא יכול להביא את ההתנסות הזאת לאינטראקציות חדשות, ובראש ובראשונה לאינטראקציות שבינינו ובין עצמו. הוא יכול להכיר בטעויות, להתבונן בהן ולפעול אחרת".

נשמע מאוד פשוט.

"זה באמת מאוד פשוט, ולכן זה תהליך זול וקצר" (פורץ בצחוק).

אז למה צריך את כל התיאוריות?

"לא צריך. כל התיאוריה היא משפט. מה ששנוא עליך – אל תעשה לרעך. כל השאר זה פיתוחים, הרחבות, קשקושים. הם בכלל לא משנים". 

מה ההבדל בין טיפול לתורת מוסר?

"אין הבדל. טיפול הוא פשוט פרקטיקת מוסר".

מפחיד ומסקרן

לכולנו יש דפוסים, אבל לא תמיד אנחנו רוצים לטפל בהם ולהשתחרר מהם. פכלר לא מופתע. "הפנייה לטיפול נעשית תמיד תמיד תמיד, לא משנה אם זה גבר או אישה, פנסיונר או רווקה בת 20, ברגשות מעורבים. ללכת לטיפול זה להפקיד את עצמי בידי אדם זר מתוך תקווה ששיחות איתו ישחררו אותי מהדברים שגורמים לי סבל. זה צעד שבהכרח מלווה בחששות כבדים. פחד אחד הוא – מה יהיה אם זה לא יצליח? אז התקווה האחרונה שלי נגוזה".

התקווה האחרונה?

"אדם שפונה לטיפול, כנראה הגיע למצב שכלו כל הקיצין. ואם זה לא ילך, אז מאין יבוא עזרי? לכל אדם לדעתי יש אמונה חבויה שאם יכירו אותו באמת לא יוכלו לעזור לו, כי הוא מדי חולה".

ומה הפחד השני?

"שזה כן יצליח. כי אם כך, אז אני מכניס לחיים אדם שיהפוך עבורי משמעותי כל כך שלא אוכל בלעדיו. מעבר לכך, מה יקרה אם אשתחרר מהרגלים ישנים? זה מאוד מפחיד, פתאום אהפוך למישהו אחר".

או שתגלה שמלכתחילה היית מישהו אחר, ולא ידעת.

"טיפול פסיכולוגי-דינמי, כלומר טיפול שמניח שלכל התנהגות יש מקורות מודעים וגם לא מודעים, מצהיר מראש שבקשר הטיפולי האדם ילמד להכיר את הלא מודע שלו טוב יותר. וזה מאוד מפחיד. הרי לא סתם הוא הפך לא מודע".

איך מתגברים על הפחד?

"כאן מגיעות החדשות הטובות. זה תהליך מפחיד, אבל גם מאוד מסקרן, וזה מאפשר להמשיך לבוא לטיפול. בתנאי כמובן שיש איש מקצוע שיודע מה לעשות עם זה ואיך לעמוד בזה".

חילול מתמשך של קודש קודשים

המצוקות הנפשיות לפי פכלר עתיקות כימי האנושות, ובלתי משתנות. "אנשים פונים היום לטיפול מאותן סיבות שפנו בגללן לטיפול לפני 120 שנה כשפרויד התחיל ומאותן סיבות שפנו בגללן לשאמאן או לזקן השבט לפני 1,200 שנה. והסיבה היא שאנשים רוצים להפסיק לפגוע בעצמם ובאחרים. בדיוק כמו שאמר הלל הזקן".

אתה לא רואה שינויים בקליניקה בעקבות השינויים המהירים שהחברה עוברת בעשורים האחרונים?

"מבחינה חברתית יש בהחלט שינוי לרעה שמתבטא בעיקר בשני דברים. הראשון הוא שהפעלת שיפוטיות וביקורתיות על תופעות חברתיות נחשבת לא אופנתית ולא מתקדמת. זו בעיה וזה שקר. אם יש יום עיון שמעלה על נס יחסים פוליאמוריים אנחנו בבעיה מבחינה חברתית. לא הכל הולך, יש ערכים שאינם יחסיים. כמו למשל שמטפל לא אמור לנהל רומן עם אקסית של מטופל שלו".

הבעיה החברתית השנייה שמזהה פכלר נוגעת לערך ספציפי שמצוי ממש בסכנת הכחדה: הפרטיות. "אנחנו יכולים מאוד להזדעזע כשאנחנו שומעים על מעשה אונס, אבל מה שאנחנו לא מביאים בחשבון הוא שהעידן שאנחנו חיים בו מעודד אותנו לאקטים יומיומיים של אונס נפשי. התקשורת ברשת ובכלל מביאה את כולנו להיחשף כצופים וכמאזינים לאינטראקציות בינאישיות שמבחינה נפשית לא נועדו להיות נחלת הכלל".

מה זה עושה לנפש?

"אנשים מסתובבים בתחושה לא מודעת מתמשכת של חילול קודש קודשים נפשי שהם גורמים לאחרים ושהם גורמים לעצמם. אובדן הפרטיות קיבל חזות של נורמה רצויה. אפשר לראות את זה בתוכניות ריאליטי או בהקלטה של נהג שהסיע את בנו של ראש הממשלה. כולם חוגגים על זה ואלה מעשים שפוגעים נפשית, בכל המעורבים. כמו לשון הרע, עליה נאמר שהיא פוגעת בשלושה צדדים – בזה שמדברים עליו אך גם בזה שהוציא אותה ובזה שנחשף אליה".

איפה אפשר לראות את ההשלכות של הנזק הזה ביומיום?

"קודם כל בקשיים באינטימיות. מה זו אינטימיות? מציאה של מידה נכונה של קרבה ומרחק, במובנים גופניים ונפשיים. אנשים לא מבינים למה קשה להם באינטימיות, והתשובה היא שאנחנו חיים בעידן של אין-טימיות. 'האח הגדול' זו לא רק תוכנית, באמת מסתכלים עלינו".

אתה צופה בתוכניות האלה?

"ודאי. אני לא קדוש. הפיתוי בזה הוא גדול. אני מנסה להימנע, וחלק גדול מהזמן אני לא נמשך לזה, אבל זו מחלה חברתית שהעולם לוקה בה. הסקרנות האנושית תמיד היתה קיימת, תצרף אליה את נגישות המידע ואת הקלות הטכנולוגית להקליט ולצלם והתוצאה היא שאנשים מסתובבים בחרדה. זה לא סתם שכל תל-אביב לוקחת ציפרלקס".

איך לטפל ביתום?

פכלר עובד כפסיכולוג קליני בבית החולים גהה ומלמד במסגרות רבות. הוא מחבר הספר "אבא בלי אבא: אהבה, אשמה ותיקון בחיי יתומים מאב" (הוצאת אוניברסיטת חיפה ופרדס) וכן עורך סדרת הספרים הפסיכואנליטית "פגישות" של הוצאת כרמל. לפני שפנה לעולם הטיפול, למד משחק במשך שלוש שנים בסטודיו של ניסן נתיב. "המנחה שלי לדוקטורט, פרופ' רות שרבני, למדה באחד המחזורים הראשונים של החוג לתאטרון באוניברסיטת תל-אביב", משיב פכלר בסיפור, כדרכו, כשהוא נשאל על הקשר בין משחק וטיפול. "היא אמרה שלימודי התיאטרון היו הכי חשובים שלה במסלול הפסיכולוגי. אני מסכים. בתיאטרון עוסקים בנפש האדם, בדרמה הפנימית ובביטוי שהיא מקבלת בחוץ. וחוץ מזה למדנו שם בעל פה את 'אדיפוס'", הוא צוחק.

ההומור חי בשלום עם העיסוק המעמיק שלו בחוויות של אובדן ויתמות בגיל צעיר. "זה משהו שעניין אותי מאוד – אנשים שגדלים בלי אב והופכים בעצמם לאבות – ולא מצאתי על כך שום חומר. אז החלטתי לכתוב על כך בעצמי דוקטורט, שהפך לספר".

למעשה, פכלר ביקש למצוא מענה לשאלה "איך לטפל ביתומים?". הוא הגיע לדבריו לתשובה ברורה ופשוטה: כמו שמטפלים בכל אחד אחר. "כי בעצם כולם סובלים מאובדן ומתמודדים איתו", הוא מסביר. "גם אם מישהי רוצה להתמיד בדיאטה ולא מצליחה, היא  מתמודדת עם אובדן. אם מישהו בן 48 הוא בררן מדי ולא מצא את האחת – הוא מתמודד עם אובדן. אם למהנדסת תוכנה אין אומץ להופיע מול מועצת המנהלים – היא מתמודדות עם אובדן. בסוף כל פנייה לטיפול שאתם אומרים בעברית יושב אובדן. ומי שאומר אחרת, מתרחק מהאמת. אנשים לא מחפשים כסף, לא מחפשים מין, לא מחפשים כוח והשפעה, הם אפילו לא מחפשים אושר לכשעצמו – אלא איך להתמודד עם אובדן. כל השאר זה מה שהם אומרים לעצמם שהם מחפשים".

את העקבות הסמויים, אך הנוכחים בכל של האובדן פכלר מוצא גם בחגים היהודיים. "הם הרי כולם חגים של טראומה", הוא אומר. "איך אומרת הבדיחה: 'מה זה חג יהודי? רצו להרוג אותנו, לא הצליחו, בואו נאכל'. פסח אינו יוצא מן הכלל. אנחנו חוגגים על זה שאלוהים פסח על הבתים של היהודים כשהרג כל בכור! טראומה לעם אחר, וגם לעם שלנו. ואיך חוגגים את זה? ב-OCD. אנחנו אומרים לעצמנו שזה בגלל 'והגדת לבנך' ושבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו. זה נכון שכך, אבל זה לא רק בגלל זה, אלא גם בגלל הטראומות הפרטיות של כל אחד. אנחנו מגיבים חזק כאילו אכן היינו שם, ביציאת מצרים, או בגטו, כי אנחנו אכן למודי אובדנים, כל אדם ואדם".

– – –

הריאיון פורסם בגיליון החג של מגזין "נשים"

צילום: Verme Ho, אנספלאש

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s