מלחמת העולם הראשונה, שהסתיימה ב-11 בנובמבר לפני מאה שנה, חיזקה את זיגמונד פרויד בדעתו שהמלחמה אינה מעירה דחפים אלימים אלא רק מסירה את מעטה התרבות הדקיק ומעמידה אותנו אל מול הפרימיטיבי שבתוך כל אחד מאתנו
ביום שני, 11.11 שנת 1918, בשעה 11:00, נחתם בקרון הרכבת שחנה ביער קומפיין בצרפת הסכם שביתת הנשק, שסימן את סיום מלחמת העולם הראשונה. זו הייתה המלחמה עליה נאמר ש"תסיים את כל המלחמות". לנוכח נהרות הדם, באותו רגע נדמה היה כי אכן כך יהיה.
כאלף קילומטרים משם, בברגאסה 19 בווינה, ישב יהודי נטול-אל וחיוך מריר על שפתיו. הוא היה מאומן היטב במבט שחודר דרך הריטואלים האובססיביים והאמונות התפלות שבאמצעותם מסממת התודעה האנושית את עצמה. מהם תאריך ושעה סמליים אל מול יצר לב האדם? זיגמונד פרויד הבין זה מכבר כי הציביליזציה כולה אינה אלא מעשה תחרים עדין אותו רוקמים בשקדנות דורות על גבי דורות, מתוך ניסיון מכמיר לב לכסות את התהומות העמוקים, האפלים של הנפש. פרויד זכה ללעג, ביקורת והשמצה, שכן בקפדנות ושיטתיות חקר את הקרעים באותה רקמה – חלומות, בדיחות, פליטות, פרצי פראות פתאומיים. המלחמה הגדולה היתה קרע רחב מספיק כדי לאשר את תובנותיו. עם סיומה, אנשים יבקשו לפטור אותה כחריג, שאינו מעיד על הכלל. פרויד ידע כי ההיפך נכון. רק מתוך החריג, ולא מתוך היומיומי, הנימוסי, המתורבת והמעושה, ניתן ללמוד מי אנו, בני האדם.
בזמן המלחמה הידלדלה מאוד הקליניקה של פרויד. למי יש פנאי לחיבוטי נפש כשהעולם קורס? פרויד אף איבד את כל חסכונותיו, שהיו צמודים לאגרות חוב אוסטריות, ובקושי הצליח לקיים את בני משפחתו, שסבלו לא אחת מרעב. את הזמן שהתפנה הוא הקדיש בעיקר לכתיבה, שנעשתה לעתים קרובות באצבעות רועדות מקור בחדר עבודתו הלא מוסק. בין היתר כתב על המלחמה שני מאמרים נשכחים, אך עדיין נושכים.
במאמר "ההתפכחות של המלחמה", שנכתב כחצי שנה אחרי פרוץ הקרבות, חשף פרויד תחושות לא אופייניות של בלבול וחוסר-אונים לנוכח האירועים הקשים וחוסר היכולת להבינם. פרויד, שהיה בן 58 כשפרצה המלחמה, חי מרבית ימיו באירופה שנהנתה מתקופה ארוכה של שקט ושלווה יוצאי דופן. בעידן "הכפר הגלובלי הראשון" של תחילת המאה הקודמת יכלו בני אומות המערב להעתיק את מקום מגוריהם ממדינה למדינה או לתור ארצות אחרות גם בדחף של רגע, בלי צורך בסידורים קודמים או מסמכים כלשהם. כך נוצרה על פי פרויד "מולדת" (Vaterland) חדשה, אותה ראה כמין מוזיאון גדול, המורכב מהיופי, מהאמנות ומהיסטוריה של כל האומות.
אלא שאז פרצה המלחמה שהכול, כולל פרויד, סירבו להאמין באפשרותה. אין ספק שמלחמות ימשיכו להתקיים כל עוד אומות חיות בתנאים כה שונים, בהבדלים עמוקים ביחס לערך החיים, ובעוינות כה רבה זו לזו, כתב פרויד. אבל המלחמה הנוכחית, נזעק, מתקיימת בין מדינות שחולקות תרבות ואורח חיים דומה, בין אנשים בני אותו גזע. "ציפינו שהאומות הכבירות השולטות בעולם של בני הגזע הלבן, שהפגינו יצירתיות כה רבה במדע, באמנות – יצליחו לגלות דרך אחרת לפתור קונפליקטים ואי-הבנות", כתב.
לא רק שבני הגזע הלבן הרגו זה את זה, הם עשו זאת בשקדנות והצלחה חסרות תקדים. אפילו המדע, שעליו השליך פרויד יהבו כאדם נאור וליברלי, הכזיב – כל שהמדענים עשו היה לחפש כלי-נשק יעילים יותר ויותר. במכתב ללו אנדריאס-סלומה מאותם ימים כתב פרויד: "אין לי כל ספק שהאנושות תתגבר גם על מלחמה זו, אך אני יודע לבטח שאני ובני זמני לא נשוב עוד לראות את העולם בעיניים עולצות. הוא נתעב מדי".
עצב עמוק נשקף מעיניו של פרויד, אך לא הפתעה. ניתן להבין את אכזבתם של תושבי הציביליזציה הגדולה שקרסה כמעט בן לילה, הוא כתב במאמרו, אלא שאכזבה זו אינה מוצדקת – שכן מה שנדמה שהרסה המלחמה אינו אלא אשליה. אנו נהנים מאשליות שכן הן חוסכות מאתנו רגשות לא נעימים, אולם אל לנו להתלונן כאשר שוב ושוב הן מתנגשות עם המציאות, ומתנפצות למולה. בני מיננו לא שקעו כה נמוך כפי שחששנו, ניחם פרויד את קוראיו, ואת עצמו, מכיוון שהם מעולם לא התרוממו גבוה כפי שחשבנו.
חקירה פסיכואנליטית מראה שהמהות העמוקה ביותר של טבע האדם מורכבת מדחפים שהם זהים אצל כל בני-האדם ומכוונים לסיפוקם של כמה צרכים ראשוניים. הדחפים האלה כשלעצמם אינם טובים או רעים – אולם החברה מסווגת אותם ככאלה על פי התאמתם לצרכיה שלה. את ביטויי הדחף שאינם מתיישבים עם דרישות הקהילה הרחבה דואגת זו באמצעות תהליכי חִבְרוּת (סוציאליזציה) לעכב, להדחיק או להפנות כלפי יעדים אחרים, ולעתים גם כלפי האדם עצמו. כך נדמה לנו כי אכן חל שינוי, כאילו אגואיזם הפך לאלטרואיזם, אכזריות לרחמים.
אולם החלק האינסטינקטואלי נותר תמיד חזק. אנו טועים בהעריכנו בני-אדם כטובים ומוסריים מכפי שהנם באמת, שכן האינסטינקטים של הזולת תמיד נעלמים מעינינו. החברה התרבותית דורשת התנהגות "טובה", ולא אכפת לה אם מקורה של התנהגות זו בהפנמה אותנטית של ערכיה, או רק בחשש מסנקציה על חריגה מהכללים המקובלים. כך היא זוכה לצייתנות של רבים, שבצייתם נוהגים שלא על-פי טבעם. הם נתונים להדחקה מתמדת של האינסטינקט, והמתח הגדול שהדבר יוצר מתבטא בנוירוזות ופתולוגיות. כל מי שחי על-פי עקרונות זרים לטבעו חי, במונחים פסיכולוגיים, ברמת חיים שהוא לא יכול להרשות לעצמו. ולאף אחד אין שליטה על הרגע בו ידפקו על הדלת אנשי ההוצאה לפועל – שלובשים לא אחת מדי צבא.
וחץ נוסף שלח פרויד. "ישנו עוד סימפטום שאולי זעזע כמה", הוא כתב, מכוון להיעדר התובנה גם אצל האינטלקטואלים המזהירים ביותר, משני צדי המתרס, ששיתפו פעולה עם השלטון. תומס מאן למשל כתב באוגוסט 1914, "מלחמה! חשנו היטהרות, שחרור ותקווה אדירה". גם שטפן צווייג, הפציפיסט לימים, שירת את מכונת התעמולה האוסטרית ואפילו המשורר המיסטיקן ריינר מריה רילקה הילל בשיר את הופעתו של "אלוהי המלחמה המרוחק והבל-יאמן ביותר". תופעה זו, אמר פרויד, קלה להסבר. זו טעות להתייחס לאינטלקט ככוח עצמאי תוך התעלמות מהתלות שלו בחיי הרגש. האינטלקט יכול לפעול כראוי רק כשהוא מנותק מהשפעות של דחפֵי רגש חזקים, אולם כל אימת שאינו מנותק מהם הוא יתנהג כמכשיר של התשוקה, שמספק לה את ההצדקות שהיא תובעת. הפסיכואנליזה מראה שהאדם המבריק ביותר יתנהג כאימבציל ברגע שהתבונה מתעמתת עם התנגדות ריגשית.
החץ כוון, אולי שלא ביודעין, גם כלפי משלחו. עם הכרזת המלחמה לקה פרויד עצמו בהתקף פטריוטיזם. "בפעם הראשונה זה שלושים שנה אני חש עצמי אוסטרי", הוא אמר, וקידם בהתלהבות את העמדה הנוקשה שנקטה אוסטריה כנגד סרביה.
ילדיו של פרויד כנראה ספגו משהו מהפטריוטיות הזו. שלושת בניו, מרטין, אוליבר וארנסט, לא חויבו לשרת, אך התנדבו לעשות כן, נשלחו לחזית ואף זכו לעיטורים. פרויד האב החרֵד חלם באחד הלילות "חלום נבואי" שתוכנו הגלוי ציין לדעתו בבירור את מותם של בניו, וראשון להם מרטין. מאוחר יותר גילה פרויד שבאותו יום נפצע מרטין בחזית הרוסית, גילוי שעורר אותו בהמשך ליזום כמה מחקרים על תורת הנסתר וטלפתיה.
נוכחותו הקבועה של המוות במחשבותיו בימי המלחמה הובילה את פרויד לעוד כמה מסקנות מרהיבות ומדכאות על טבע האדם, אותן חלק בהרצאה במועדון בני ברית בווינה ב-15 בפברואר 1915. על בסיס הרצאה זו כתב פרויד את המאמר "גישתנו למוות", בו טען שיחסם של אבות אבותינו הרחוקים למוות התאפיין בחוסר עקביות. לאדם הקדמון לא הייתה שום בעיה עם מותו של הזר, שנתפס כאירוע חסר כל חשיבות, והוא אף לא היסס לגרום למוות זה באכזריות הרבה ביותר הקיימת בעולם הטבע. את תוצאת עמדה זו אפשר לראות בספרי ההיסטוריה, שמורכבים בעיקרם משורת רציחות.
היחס למותם של אנשים קרובים היה מורכב יותר. כאשר האדם הקדמון ראה מישהו קרוב לו נהרג כל ישותו מחתה, שכן הכיר במוות זה כאירוע מחריד, קץ החיים. אולם חוק האמביוולנטיות הרגשית, ששולט עד היום ביחסינו עם אלה שאנו אוהבים יותר מכל, יצק קורטוב של שמחה לאיד וסיפוק גם ביחס למות אדם אהוב. אהבה ושנאה מופיעות תמיד יחד, כתב פרויד, שכן אהבה אינה אלא תגובה לדחפים העוינים שאנו חשים בתוכנו כלפי אדם קרוב וחשוב לנו; שהרי גם האדם הקרוב ביותר, הוא תמיד גם זר.
הקונפליקט ברגש ביחס למוות של אנשים אהובים הוא שהוליד לפי פרויד את הפסיכולוגיה ואת הדת. מעל קברו של האדם האהוב נוצרו דוקטרינות הנשמה והאמונה באלמוות, ושם גם התעוררה לראשונה תחושת האשמה, שהולידה את הצווים המוסריים הראשונים.
האיסור החשוב ביותר שיצר המצפון המתעורר היה "לא תרצח". הוא הושג מלכתחילה כתגובה לשנאה החבויה מאחורי האבל כלפי אהובים שמתו, ובהמשך הורחב כך שהופנה גם כלפי זרים ולבסוף אפילו אויבים.
יש מי שיראו בכוחו של הציווי הוכחה לעוצמתם של הדחפים המוסריים באדם. אין זה כך. איסור כה חזק יכול להיות מופנה רק כלפי דחף חזק במידה דומה; עצם הדגש האדיר על "לא תרצח" מעיד על כך שאנחנו תוצר של אינספור דורות של אנשים שתאוות-ההרג זרמה בדמם.
בדיוק כמו האדם הקדמון, המשיך פרויד, אנו מחסלים בדחפינו הלא-מודעים מדי יום ומדי שעה את כל מי שניצב בדרכנו, שפגע בנו או שהעליב אותנו. הלא-מודע שלנו יהרוג גם עבור עניינים של מה בכך – זהו העונש היחיד שהוא יודע להטיל. אם לשפוט לפי הדחפים הלא-מודעים שלנו, הרי שכולנו, כמו האדם הקדמון, משתייכים לכנופיית מרצחים; הדבר היחיד שהשתנה הוא יחסנו התרבותי והנורמטיבי ביחס למוות. מה שעושה המלחמה אינו הערת דחפים אלימים, אלא רק הסרת מעטה התרבות הדקיק והעמדתנו אל מול הפרימיטיבי שבתוך כל אחד מאתנו.
לנצח נאכל חרב, מסכם פרויד. עלינו אפוא להכיר בכך שביחסנו המתורבת כלפי מוות אנו מתעלמים מהמציאות ומהמציאות הנפשית. יש לבטל את הדחקת היחס הלא-מודע כלפי מוות ולתת לו את המקום, במציאות ובמחשבותינו, אשר לו הוא ראוי. אמנם אין פה התקדמות, אלא רגרסיה, אולם זו נסיגה שלוקחת בחשבון את האמת, ולכן תאפשר לנו לשאת את החיים. את הממרה "החפץ בשלום, ייכון למלחמה", הציע פרויד, מפוכח וצלול מתמיד, כדאי להחליף בנוסחה הבאה: "החפץ בחיים, ייכון למוות".
פורסם בשינויים קלים במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ", 9.11.2018
השראה טיפולית 