"טיפול טוב דורש פיתוח של האומץ שלנו"

על התפקיד החשוב של רגשות שליליים, כוחן של אמונותינו והיכולת לשנות דפוסים מקובעים בטיפול. שיחה עם חוקרת המוח ד"ר קרן בן יצחק

קרן בן יצחק אינה אדם צפוי או שגרתי. היא מחזיקה בדוקטורט מטעם המרכז לחקר המוח בבר אילן, ולא ממצמצת כשהיא אומרת "רגש הוא אך ורק תוצר של פעילות עצבית". אבל אם נדמה לכם שאתם עומדים לפגוש מדענית קרה וחמורת סבר, תופתעו עד מאוד. היא מתהדרת ברעמת שיער בלונדי ארוך, עוטה שלל טבעות ושרשראות, ומספרת בהתלהבות על כתיבת שירה כשיטה מומלצת לפתרון קשיים רגשיים. "זו דרך נפלאה למצות את הכאב ולהוציא ממנו משהו אסתטי", היא אומרת. בן יצחק עצמה כתבה את הספר "זה קורה עכשיו", בעריכת המשורר עמוס לויתן. "בספר יש 46 שירים, ש-37 מתוכם נכתבו בתקופה של שבועיים בסיטואציה משפחתית מאוד קיצונית. זה סוּפּר עזר לי להתמודד".

אם רגש הוא סתם תוצר של פעילות עצבית, בשביל מה לכתוב שירה?

"פעילות עצבית היא לא סתם! זו פעילות מאוד מורכבת שמתרחשת ב-86 מיליארד נוירונים שמרושתים בצורה מאוד מתוחכמת. זו רשת שפועלת כיחידה שלמה, וזה מה שהופך אותה לכל כך עוצמתית. כל היכולות שלנו – להבין מה את רואה, שומעת, חשה, לדעת איך להגיב לזה, לזכור מי את, את הדרך הביתה, וגם היכולת להרגיש – כל זה נוצר בעקבות פעילות עצבית. זה נשמע מאכזב להרבה אנשים, אבל יש בזה קסם. תחשוב איזה דבר מדהים זה שכתוצאה מפעילות חשמלית וכימית, אנחנו מרוויחים תודעה מורכבת שכוללת מחשבות, רגשות וזיכרונות. זה קסום בעיניי".

בואי נדבר על רגשות.

"מבחינה נוירולוגית רגש הוא תוצאה של פעילות מורכבת שמתרחשת בכמה אזורים במוח, שהעיקרי שבהם הוא האמיגדלה הימנית, שאחראית בעיקר על רגשות שליליים. אנשים שסובלים מחרדה למשל רואים אצלם פעילות מוגדלת באמיגדלה".

יש ביקורת בפילוסופיה על 'הגישה הנוירוצנטרית', שמצמצמת את התודעה האנושית למוח, רק על סמך התאמה בין פעילות מוחית לבין מצבי תודעה.

"מנקודת מבט של מדעי המוח כל התודעה שלנו נעוצה בסינפסות. יש לזה שני כיווני הוכחה. אם הולכים על דרך השלילה, אז רואים שאנשים ובעלי חיים שנפגעו באזורים מסוימים במוח מאבדים המון יכולות. יש פגיעות באונות מפתח, שבעקבותיהן נפגעת היכולת לפתח ערכים, מוסר או אמפתיה. ידוע המקרה של פיניאס גייג', שעבד בחברת הרכבות בוורמונט, היה אדם מאוד אחראי, ויום אחד נפגע בתאונה קשה, ומוט ברזל נכנס לו לגולגולת ופגע לו באותן אונות – האישיות שלו השתנתה בצורה דרסטית. כיוון ההוכחה על דרך החיוב הוא באמצעות התבוננות במוח במכשירי דימות מוחי כמו למשל fMRI".

מה לומדים מההתבוננות הזו?

"אפשר לראות שאם למשל מציגים דימוי מפחיד לנבדק, אכן יש פעילות מוגברת באמיגדלה. המחקרים מציגים תוצאות מאוד עקביות. כך אפשר למפות את המוח ולהגיד – 'זה אזור שיש לו תפקיד מרכזי כזה וכזה'. גם בניתוחים, אם משתקים אצל המנותח אזור מסוים אז אפשר לראות שיש פעילויות ספציפיות שהוא לא יכול לבצע".

אז בתפיסה שלך האדם הוא יצור שמופעל על-ידי מחשב מאוד מפותח?

"מחשבים כבר עושים פעולות מאוד מורכבות, לפעמים יותר מהר מאתנו, אבל הם לא עוברים משברים, אין להם קונפליקטים. אז אחת השאלות המעניינות היא – מהו החלקיק האנושי? למחשב אין תחושת 'עצמיות', וזה הבדל מאוד גדול".

אולי גם העצמיות היא לא יותר מתוצר של אזור במוח?

"היא לא שייכת לאזור מסוים, אלא מבוזרת בהמון אזורים במוח. כשאנו צוללים לשינה עמוקה אין לנו מושג מה היה בתוכנו או מחוצה לנו במהלכה, כאילו התודעה שלנו נגזלת מאתנו. למה זה קורה? כי המוח שלנו ברגעים האלה מתנהג בצורה שונה מאוד מאשר בזמן ערות או חלימה. ההבדל הכי בולט הוא שבשינה עמוקה ה'דיבור' בין חלקי המוח השונים כמעט ולא קיים. גם אם אגרה אזור מסוים בגירוי חשמלי, רק אותו אזור יגיב לזה ולא ישלח את המידע לאזורים נוספים. כלומר כדי שנדע שאנחנו זה אנחנו ושנדע מהו העולם וכולי חייב לזרום מידע בין חלקי המוח שלנו. אחרת אין עולם ואין אני. פשוט אין. נראה לנו הגיוני שהמיטה ואנחנו נמצאים שם כשאנחנו ישנים, אבל אנחנו לא שם בכלל, אנחנו נעלמים. וזה קורה אצל כולם, בלי הבדל דת מין גזע וגיל".

מה עוד מייחד את המוח?

"המוח הוא איבר לומד. אנחנו מגיעים למורכבות של התודעה בעקבות למידה, שמתאפשרת כאשר יש סביבה מטפחת. המוח חייב את האינטראקציה עם העולם כדי לפתח רשתות נוירונים תקינות. זו למידה מאוד מורכבת, שמתקיימת רק בהקשר אנושי. אם תביט באדם בשנות העשרים לחייו – כדי להפוך למי שהוא, היה עליו לחוות המון חוויות שהן ייחודיות לו, היה עליו ללמוד איך לחשוב, לפתח אמונות, עולם ערכים, לבנות 'אני' שהוא סובייקט עם רצונות מסוימים וציפיות ונקודת השקפה. וכל זה נלמד, לא מושתל. מחשב, מורכב ככל שיהיה, לא מייצר את עצמו, אין שם יצירתיות. המוח שלנו בונה את עצמו. לכן אני לא חושבת, אם כי אני לא בטוחה, שמכונה שהיא לא ביולוגית תוכל אי פעם לעשות את זה".

אז המוח הוא איבר קסום בעינייך, לא סתם מכשיר או איבר.

"הרבה פעמים כשמסתכלים על הרקמה העצבית שקוראים לה מוח אומרים שזו תזמורת ללא מנצח. המוח כל הזמן עובד ואוי ואבוי אם לא. אבל עדיין לא ידוע לנו על איזשהו מפקד עליון שמנצח על כל הדבר הזה. אם נחשוב על מכונה שמכילה מספרים אסטרונומיים של נוירונים זה מדהים שהכול מתנהל לרוב בצורה תקינה בלי שיש מישהו שמפקח על זה".

איזה טעויות יש לאנשים ביחס למוח שלהם?

"אחת הטעויות הכי נפוצות היא שמשתמשים רק בחלק מהמוח, בשמונה או בעשרה אחוז. זה לא נכון. טעות אחרת היא לחשוב שיש מוח גברי ומוח נשי – ממש לא! אנחנו מאוד דומים, למרות המון הבדלים בינאישיים. במוח של כל אחד מאתנו יש מוטיבים גברים ונשיים שהמשקל שלהם משתנה בהתאם לסיטואציה. מעבר לכל ההבדלים גברים ונשים מאוד דומים. המוחות שלנו מעבירים את אותם חומרים, פועלים לפי אותם חוקים. חשוב לזכור את זה בעימותים".

אנחנו אחראים לשלומנו

המוח אחראי לרבות מיכולותינו וכישרונותינו, אבל באותה מידה גם לקשיינו וכאבינו. "רגש הוא מטעֵן שבאמצעותו אנו מטעינים משמעות לחיינו", אומרת בן יצחק, "וזה כולל רגשות שליליים".

למה אנחנו צריכים את הרגשות השליליים?

"יש להם הרבה תפקידים. חונכנו לחשוב שהם לא טובים ולא בריאים, כי הם לא נעימים, אבל זו גישה מאוד בעייתית. הרצון כל הזמן להרגיש טוב ולהוקיע רגשות שליליים לא מיטיב עם המוח שלנו. היכולת להבין רגשות ולדעת איך להתמודד איתם מחשלת אותנו ומשפיעה לטובה על המוח ועל הלב ומערכת החיסון. חוקרי מוח מבחינים בין מוח שנקרא 'עמיד' ומוח 'לא עמיד'. יש מצבים בהם כמה אנשים חווים אירועים מאוד דומים, אולם כל אחד מגיב אחרת. למשל כמה חיילים שהיו באותו מארב, אבל רק חלק יפתחו פתולוגיה, למשל מסוג PTSD (הפרעת דחק פוסט-טראומטית). אחד הדברים המעניינים שגילו חוקרים כמו פרופ' תלמה הנדלר מאיכילוב הוא שמוח עמיד מצליח להתאושש מהר יחסית מחוויות שמטעינות בו רגשות שליליים עוצמתיים".

מה ההבדל בין שני סוגי המוחות?

"אחד ההבדלים הבולטים הוא שבמוח עמיד התקשורת, הקישוריות, בין אזורים קדמיים במוח לבין האמיגדלה היא מאוד טובה. אם מפעילים באופן מלאכותי רגש שלילי בניסוי רואים שבמוחות העמידים לצד הפעילות באמיגדלה 'נדלקים' האזורים הקדמיים, וההידלקות הזו מפחיתה בהדרגה את הפעילות באמיגדלה. אלה שני אזורים שלמדו לעבוד ביחד, יש ביניהם ערוץ הידברות".

איזו סוג של למידה מפתחת את הקישוריות במוח?

"אם למשל אדם גדל בסביבה שמטפחת בו תחושה של מסוגלות ומעודדת אותו להרגיש מגוון רגשות, מטפחת אמונה שרגשות זה דבר נורמלי, שלא צריך להיבהל מהם, הם באים והולכים, הסיכוי שלו להצליח להתמודד עם קושי גדל מאוד, וזה ממש בעל ביטוי במוח. לעומת זאת אם אדם הפנים כילד או כמתבגר שהוא צריך כל הזמן להרגיש בסדר ויש טאבו על רגשות שליליים ואם קורה משהו שלילי זה אסון, אז זה מה שהמוח שלו ילמד".

עד כמה ניתן לשנות דפוסים כאלה שהפנמנו בגיל צעיר?

"החדשות הטובות הן שבזכות הפלסטיות המוחית גם מישהו שגדל בסביבה לא מטפחת יכול לפתח את היכולת הזו לקישוריות במוח. זה לא קורה ביום, אבל זה אפשרי. מחקרים על אנשים שסבלו מ-PTSD מראים שמי שעבר טיפול נפשי מוצלח, תפקוד האזורים הקדמיים במוח שלו הופך דומיננטי יותר. אז יש כאן משהו שאפשר לעשות בעניין של רגשות שליליים ולכן כדאי לקחת אחריות על עצמנו ולשנות דברים שנלמדו. זה הבסיס לטיפול פסיכולוגי".

את לא דוגלת בהאשמת ההורים או נסיבות החיים במה שאנו מרגישים וחווים.

"מבחינת אחריות רובנו אחראים לחלוטין לשלומנו. אנחנו הבוסים של עצמנו. אני מדברת על אנשים מבוגרים, ולא על ילדים ואפילו לא מתבגרים. אני חושבת שרוב האנשים הבוגרים שאין להם מחלות ניווניות או גידולים, בהחלט יכולים להיות אחראים לשלומם, כולל במצבים קשים. צריך להיעזר בגורמים מקצועיים כמובן, אי-אפשר לעשות הכל לבד, אבל אם מזהים שיש בעיה כדאי לעשות עם זה משהו. זה בהחלט יכול להצליח".

מה את ממליצה לעשות?

"ללכת לטיפול, מסוג כלשהו. יש הרבה סוגים של טיפולים. יש שיטה פרוידיאנית, פסיכודרמה, emdr. כל אחד צריך למצוא את השיטה שלו. אפשר גם לנסות קשיבות (מיינדפולנס), שהיא שיטה שנחקרת הרבה במדעי המוח. מה שהקשיבות מלמדת לאורך זמן הוא להיות עם מה שאני חווה באופן לא שיפוטי, בשוויון נפש, וזה מפתח את האזורים הקדמיים. בנימה אישית, אני חושבת שבשביל שינוי אמיתי שיחזיק מים לא מספיק רק לתאר את הבעיה ולהבין איך נוצרה. כדי להתגבר על בעיה צריך לעבור דרכה. צריך להתעסק ישירות עם הקושי. טיפול טוב דורש פיתוח של האומץ שלנו. אם יש פחד משמעותי שמגביל אותנו ואנחנו מתגברים עליו זה הופך אותנו למי שאנו רוצים להיות. כי אז אני יכולה לספר על עצמי סיפור חדש ומפתיע. זה רגע מכונן תודעה, וזו מטרת הטיפול".

את מדברת מניסיון אישי?

"עברתי לא מעט… בגיל 30 עברתי משבר מאוד גדול. זו הייתה תקופה מאוד עמוסה, אמא שלי חלתה, עבדתי בארבע עבודות במסגרות של פגועי נפש, בלי יום בלי לילה, ואז היה לי סיפור בחיי האישיים שפגע בי, והתרסקתי. חוויתי התקף חרדה, ביי דה בוק, פחדתי שאני עומדת להשתגע. מדהים שהייתי תוך כדי תואר שני בפסיכולוגיה ולא היתה לי התובנה לקלוט שזו רק חרדה. המציאות כל-כך משתנה בתוך ההתקף. הלכתי אז לטיפול לראשונה בחיי, שארך כמה שנים. בזכות הטיפול הבנתי מה היו השדים והרוחות במירכאות שאיימו עלי, ושהתקפי החרדה עמדו ביני ובינם. ההתקף אצלי מיסך כאב אותנטי שקשור לילדות שלי, כי כילדה לא יכולתי להכיל עולם כל-כך שלילי. זה הגן עלי, אבל בגיל 30 צף ועלה. אילצתי את עצמי להגיע ולגעת בכאב, וגיליתי שכשאני נוגעת בו החרדה נעלמת. אני זוכרת את הרגע אצל הפסיכולוג, שבו הייתי לרגע ממש בתחושה הנוראית, ואז פתאום חשתי בכאב תהומי שלא ידעתי על קיומו, והחנק נעלם. זה היה מאוד כואב, אבל כבר לא היתה חרדה. בהדרגה למדתי לגעת בכאב, למדתי שהוא חלק מהעולם שלי, לא להיבהל ממנו. במשך הזמן העוצמה שלו השתנתה, הממדים שלו הפכו פחות מפלצתיים".

מה שלומך היום?

"אני יכולה לספר שהכאב לא נעלם, אבל גם אין לי שאיפה כזו. השאיפה המרכזית שלי היא לגעת בעולם הרגשי האותנטי כפי שהוא קיים בתוכי. ולפעמים, אם אני צריכה עזרה, אמצא אותה. לא צריך לעשות הכל לבד. למדתי שהכי בריא לחיות את האמת שבתוכי, ולא לחיות לפי רעיון שאומר שצריך להרגיש תמיד בסדר. השאיפה הזו מאוד מעייפת ומייצרת נוירוזות. היום הכאב יכול פתאום לתקוף אותי, כשאני תולה כביסה או נכנסת להרצאה, וזה בסדר גמור. זו לא קטסטרופה ולא דרמה. דרמות הן טובות לסרטי קולנוע, לא לחיים. זה פשוט חלק מהחיים וזה בסדר".

מחשבה אכן מייצרת מציאות

ד"ר קרן בן יצחק, 45 ("בדיוק ביום שבו מדונה חגגה 60!"), נשואה למתמטיקאי ד"ר צחי בן יצחק. השניים גרים באבן יהודה עם שלוש בנותיהם, שקד, 12, הגר, 10, וירדן, 6. היא מלמדת באוניברסיטה העברית, יוצרת תוכניות במשרד החינוך, מכשירה מטפלים ומרצה בפני הקהל הרחב. אחרי תואר שני בפסיכולוגיה ניסויית מחקרית התחילה דוקטורט על אובדנות בהנחיית פרופ' ישראל אורבך ז"ל במחלקות ילדים ונוער בבתי חולים פסיכיאטריים. "דווקא שם, במקומות שבהם אנשים מנסים לברוח מתודעה כואבת, הבנתי את חשיבות מערכת הרגש, כמה חשוב להרגיש, לא לנתק את הרגשות, לדעת מה לעשות איתם". בעידודו של אורבך זנחה את חקר האובדנות ופנתה לחקר המוח.

בן יצחק מטיפה ללקיחת אחריות של האדם על חייו ובעיקר – תחושותיו. תחושותינו נובעות מבחינתה באופן מובהק מתוכנו, כלומר ממוחנו וממה שעובר בו. "יש תחום מחקר שלם שנקרא mindset כלומר, האמונות שלי לגבי משהו. אם אני מאמינה שכאב רגשי הוא דבר נוראי, שאם ארגיש כאב זה יפגע בי, יהפוך אותי חלשה – זה מיינדסט; אם אני מאמינה שכאב רגשי הוא רק עוד רגש, אמנם לא נעים אבל כזה שמותר לי להרגיש אותו, הוא לא נוראי, כדאי לתת לו ביטוי – זה מיינדסט אחר. המיינדסט קובע את התגובה הרגשית וגם הפיזיולוגית. יש למשל מחקרים מהרווארד שמראים שסטרס עצמו לא מזיק, רק האמונה שלי ביחס לסטרס היא שקובעת אם הוא מזיק. הסיכון למחלות לב אינו נובע מהסטרס, אלא מהאמונה שסטרס מזיק! וזה מחזיר לרעיון האחריות. מחשבה אכן מייצרת מציאות, יש לה משמעות פיזיולוגית. האמונה לגבי משהו לא קובעת רק חוויה סובייקטיבית אלא גם תפקוד פיזיולוגי".

זה יכול לעבוד גם להפך? אם אאמין שמשהו מועיל הוא מזיק, הוא יהפוך כזה?

"כנראה שכן, אם זו אמונה אמיתית. אתן דוגמה. במחקר הזמינו נבדקים בשתי נקודות זמן וביקשו מהם לשתות מילקשייק. בפעם הראשונה אמרו שהוא עתיר שומנים וסוכרים, כלומר יצרו מיינדסט, ולקחו דגימות דם ובדקו הפרשה של פפטיד מאוד ספציפי שנותן לגוף תמונה על מידת שובע ורעב. בפעם השנייה אמרו שהפעם נותנים להם מילקשייק דל קלוריות וסוכר – יצרו מיינדסט אחר. אף שהיה מדובר באותו משקה בדיוק, בפעם השנייה הפפטיד הופרש במידה פחותה כמעט פי שלושה. כלומר המיינדסט השונה השפיע בצורה דרסטית על הפרשת סמן ביולוגי טהור, שמדווח לגוף כמה קלוריות נכנסו, אף שנכנס אותו ערך קלורי. אז אם אני אאמין באמת שאני שורפת קלוריות באמצעות ישיבה מול המחשב – זה כנראה ישנה משהו".

עד כדי כך?

"כן, וזו לא סתם הצהרה. עשו מחקר בו הזמינו חדרניות מ-70 בתי מלון בארצות הברית ושאלו אותן אם הן בכושר. הרוב אמרו שממש לא, כי הן לא תפסו את עבודתן כעבודה שבה הן עושות כושר. בהמשך חילקו אותן לשתי קבוצות, שאחת מהן עברה הרצאה אצל מומחה גדול לכושר שהסביר להן שהעבודה שלהן מאוד בריאה ופעילה. אחרי כמה שבועות בדקו שוב את מדדי הגוף שלהן והיו הבדלים מובהקים. מי שהיו בהרצאה והשתכנעו שהן פעילות ובכושר, ירדו בממוצע במשקלן ב-3.280 ק"ג, בלי לשנות שום דבר. זה כוחו של המיינדסט. לכולנו ברור שהתודעה שלנו משפיעה על הגוף – אם אני מבוהלת ברור שזה משפיע על הגוף, כולם יודעים זאת. אבל זה שהאמונות שלי מנתבות מנגנונים גופניים זה עולם חדש. יש לאמונה המון כוח והשפעה".

* * *

פורסם לראשונה בגיליון ראש השנה של מגזין "נשים"

קרן 1

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s