אחד ההסברים שאנחנו נותנים לעצמנו כשקורה משהו חריג, לא נעים, הוא 'זה היה רק מקרה'. אבל בחיי הנפש שלנו מקריוּת (chance) יכולה לא אחת להיות למעשה הישָׁנוּת (repetition). האנליטיקאי מייקל אייגן קרא לכך 'עיקרון קליפת הבננה של החיים': כשאני הכי פחות מצפה לכך, אני מחליק על איזו תקרית שהאישיות שלי מושכת, אם לא יוצרת. זה יכול להיות עוד בוס מרושע, אובייקט אהבה הרסני, דפוס תגובה מוגבל, התקף של אכזריות, "איזו פורענות שמשקפת את העצמי הפגום שלי – התחושה של – או-או – הנה זה מגיע שוב! פַּאוֹ! בּוּם! זַאפּ! אַאוּץ'!
איך הסתבכתי בזה שוב?"
מה שנראה כמו אירוע מקרי מתקשר לעתים לדפוסים עמוקים מהינקות ומהילדות המוקדמת. עם זאת, לעתים אירוע מקרי יכול לשמש זרז לשבירת דפוסים כאלה. פעולה הרסנית יכולה להיות חזרה על דפוס, או אקט אמיץ שנועד לברוח מקיום חונק. "לעתים בלתי אפשרי להבחין בין מקריות כהישָׁנוּת או כשבירה של הישָׁנוּת", כתב אייגן. "הרבה יותר קשה להבחין בין ישן וחדש ממה שאנו סבורים".
חשבתי על ד', שנישאה לגבר לאחר היכרות של חודשים ספורים. תוך זמן קצר הנישואין הגיעו למשבר והיא פנתה לטיפול. היא היתה אשתו הרביעית של אותו גבר. גם בתקופת היכרותם הקצרה היא נמלטה ממנו כמה פעמים, עזבה את ביתם, והלכה לישון אצל קרובי משפחה. בטיפול היא האשימה אותו – הוא קשה, מנוכר, מניפולטיבי. הסכמתי, אבל אמרתי: את זו שבחרה גבר כזה. מדוע? ברגע הראשון שיערתי שעשתה זאת כשחזור של דפוס מהילדות (בן הזוג הזכיר את אביה במובנים רבים), אולם אולי המניע העמוק היה דווקא רצון לשבור דפוס שבו נתקעה (למעלה מעשור לא היתה בקשר זוגי, אחרי גירושיה מגבר עדין ומתחשב)?
ואגב הישָנוּת, האנליטיקאי חורחה בוקאי סיפר את הסיפור הבא:
מדען אחד הגיע להימלאיה כי אמרו לו ששם נמצא יֶטי, הענק שהוא החוליה החסרה בשרשרת שבין הקוף לאדם. החוקר הצליח להבחין ביטי וביקש לתפוס אותו, אולם הדבר לא עלה בידו, אז הוא החליט להרוג אותו, כך שיוכל לפחות לחקור את גופת היצור.
המדען לקח את הרובה שלו ויצא לצוד את היטי. הוא איתר אותו, כיוון, ירה, והרג אותו. הוא התקרב לגופה וכשהתכופף אליה, הרגיש פתאום יד ענקית ושעירה על כתפו. הוא הסתובב, ומצא לפניו יטי ענק: 'אתה הרגת את אחי. אני הולך לכסח אותך, לענות אותך ולחסל אותך'. 'הו, בבקשה', התחנן המדען, 'לא שמתי לב, לא ידעתי שזה אח שלך'. 'לא, זה לא יסולח, זה האח שלי'. 'אני מתחנן, אעשה כל דבר כדי לפתור את הבעיה'. היטי מסתכל עליו ואומר, מהורהר: 'היינו שנינו פה לבד בהרים… מעט אפשרויות לחיי מין…'. המדען עצם את העיניים.
כואב ודואב, חוזר החוקר לבקתה שלו, זוחל למיטה ומתחיל לתכנן את הנקמה. למחרת הוא מוציא רובה יותר גדול, כדי להרוג את האח של היטי. הוא יוצא, מאתר והורג גם אותו. הוא מתקרב לגופה, ויד ענקית ושעירה נוקשת לו על הכתף: 'הרגת את שני האחיינים שלי. יש רק פתרון אחד'. החוקר כבר לא שואל.
היטי גומר את ענייניו, החוקר חוזר כאוב לבקתתו, זוחל למיטה ומתכנן נקמה עצומה. למחרת הוא מתחמש בתת-מקלע ויוצא לחפש. הוא מאתר את היטי ומרסס אותו עם התת-מקלע, מתקרב לגופה, מתכופף, ופתאום חש כף יד ענקית ושעירה על הכתף. אומר לו היטי: 'בוא לא נרמה את עצמנו יותר, אתה לא באת לכאן לצוד יטי'.
בואו לא נרמה את עצמנו יותר
השראה טיפולית 