פערים

אחד הדברים הקשים ביותר ביחסים עם אנשים, הוא פערים בתוכם. כאשר אדם אומר לנו דבר אחד, טוען שהוא מאמין במשהו מסוים, מרגיש כך ולא כך, בעוד שאין זה נכון (ולעתים קרובות – בעוד שההיפך הוא נכון). הפערים הללו הם כמעט תמיד לא-מודעים: האדם משוכנע שהוא וחייו הם כאלה וכאלה, אף שאינם. אדם רואה לרוב בלא קושי את צדדיו החיוביים, לעתים גם את השליליים, אך את הפערים הללו אין הוא רואה אצל עצמו לעולם.

הקושי כפול: לעתים נאמין לבן-שיחנו, והפער ייצור בנו תחושת מועקה, בלי שנבין את מקורה; גם במקרים בהם הפער הופך גלוי, לרוב אין ביכולתנו לעשות דבר – אם נצביע על הפער יביא הדבר לתימהון, כעס או עלבון קשים.

הקליניקה היא מהמקומות היחידים שם הפערים הלא-מודעים אינם כה מפריעים. אולי כי בטיפול עובדים בדיוק עליהם, מנסים לצמצמם, להעלותם למודע. כך הם מפסיקים להיות משהו מעיק ובלתי ניתן לדיבור, אלא מוקד לעבודה ולשינוי.

הקושי בהתמודדות עם הזולת הוא בעמידה מול הנקודות העיוורות שלו, מול מקומות של צביעות, רמייה-עצמית והתחזות. מכיוון שמדובר בנקודות עיוורות, יש לזכור שגם לי יש כאלה, בלא שאדע עליהן דבר. כמו שכתב פרוסט: "מאחר שאין אנו מתמצאים אלא בחולשות של אחרים, כל שעולה בידינו לגלות על חולשותינו שלנו רק מן האחרים נוכל להקיש".