העבודה הטיפולית נושאת עמה יתרונות רבים. זו עבודה בינאישית מרתקת, תמיד מתחדשת ומגוונת, שמביאה לסיפוק רב ושמצמיחה את כל הצדדים שמעורבים בה. אולם יש לה גם מחיר לא מבוטל. בספרו "מעבר למראה הריקה" הזהיר ארנון לוי שהעבודה הטיפולית עלולה להביא ליצירת ה"הומו פסיכואנליטיקוס" – יצור מטפל שמותאם לשמש כמְכל לדחפים הארכאיים של המטופל ומראָה חלקה שבה תצטייר דמותו של המטופל ותבשלנה תובנותיו. "המחיר הכבד שמשלם המטפל הוא הסוואה, שליטה בתגובותיו הספונטניות והאנושיוֹת ושמירה על ניטרליות ללא פשרות ביחסו למטופל, שעם השנים הופכת לעתים קרובות לניטרליות ביחסו לחברה ולעצמו". סכנה שנייה נובעת מכך שלקשר הפסיכותרפויטי יש אופי "תכליתי-עסקי" של מתן שירות, בעוד שהוא משתמש ברגשות העמוקים ביותר של המטפל ושל המטופל. השימוש ברגשות כאלה, שהם הביטוי האותנטי ביותר של החיים, לצורך השגת מטרה, יקרת ערך ככל שתהיה, עשוי להמיר את הבחירה בחיים בבחירה בטיפול.
אימוץ עמדה אנליטית טיפולית, כמו גם קבלת תשלום על העבודה הטיפולית הרגשית הם כמעט בלתי נמנעים. העמדה האנליטית מאפשרת בצורה מיטבית הכלה ושיקוף ויוצרת קביעות וביטחון – שנדרשים לצמיחה נפשית; התגמול הכספי נחוץ כדי לאפשר למטפל השקעה כה גדולה בזמן וברגש עם יותר מאנשים בודדים (מה גם שהריחוק המסוים שיוצר התשלום הוא בעל חשיבות טיפולית בפני עצמו). אולם כדי שהעמדה הטיפולית והשימוש התכליתי ברגש לא יחלחלו גם למערכות-יחסים מחוץ לקליניקה יש לנקוט מאמץ. קראתי את ספרו של לוי לפני למעלה מעשור, בעודי מתמחה, וכבר אז חשתי בהשפעות של המקצוע על חיי הפרטיים. כתבתי לעצמי אז כמה דברים, מפרספקטיבה של מי שטרם שקע בעשייה הטיפולית, שאני שמח להזכיר לעצמי: "אם זה אכן יהיה המקצוע שלי גם בעתיד, ולאורך שנים רבות, עלי להיזהר מאוד. ראשית באמצעות מוּדעוּת – עצם המודעות לבעיה תמיד מצמצמת אותה; ומעבר לכך – בהגבלת מספר המטופלים. אני חושב שנקודת איזון נכונה היא לעולם לא להקדיש יותר ממחצית משעות העבודה שלי לטיפול, כדי לא לאבד את האנושיות הספונטנית ביחסיי עם אנשים. אולי בעתיד אגלה שאפילו זה יותר מדי".
השראה טיפולית 