פנייה לטיפול היא לרוב צעד חשוב בחיי אדם, שדורש אומץ ותעצומות נפש. שומה גם על מי שעוסקים בפסיכותרפיה באופן יומיומי לזכור זאת.
בפנייה לטיפול יש אלמנט פרדוקסלי, ציינה הפסיכואנליטיקאית ג'ויס מקדוגל. האדם מבקש להשתחרר מסימפטום נפשי, אלא שהסימפטום הזה (או הסימפטומים הללו) הם הניסיון שלו לריפוי עצמי, ילדותי ככל שיהיה, שנוצר כפתרון למצוקה בלתי-נסבלת. לכן, למרות הסבל שגורמים הסימפטומים, יש כוח פנימי החושש מאובדנם. דבר זה עוצר רבים מלפנות לטיפול, וגם בתוך הטיפול עצמו עלול ליצור התנגדות ניכרת לתהליך.
מקדוגל מנתה ארבעה תנאים לכך שאדם יוכל להתחיל טיפול עומק. ראשית, עליו להיות מודע לכך שהוא סובל ושמקור סבלו הוא נפשי. כלומר, נדרש רצון פנימי לעשות את המסע הזה (אי-אפשר באמת לצאת אליו בגלל דרישה של בן-זוג למשל). תנאי שני הוא שהאדם מכיר בכך שיש לו נפש לא-מודעת ושהיא קשורה לסבל שלו (אחרת הוא יאשים במצבו את משפחתו, נסיבות חייו, וכולי ולא תהיה לו מוטיבציה להכרה עצמית). דרישה שלישית היא יכולת ונכונות לקבל עזרה. ולבסוף: יכולת להיות במצב אנליטי, כלומר לדבר על הכל ולא לעשות דבר. דברו על זה.
השראה טיפולית 