טיפול הוא לא סתם מקצוע, משלח-יד, הוא אמנות. וכמו בכל אמנות, רק מעטים מגיעים לדרגות הגבוהות ביותר. זה בסדר. צריך גם אנשים שיכתבו עלוני פרסום, ידיעות עיתונאיות ופוסטים ברשת, לא רק דוסטויבסקים. וצריך גם הרבה מטפלים שיעשו עבודתם נאמנה, אף אם היא נעדרת ברק גאוני.
נראה כי אחד מאותם מטפלים גאונים היה מילטון אריקסון. ביכולת החשיבה המקורית שלו, הציע אריקסון מודל חדשני לטיפול: טיפול שמותאם לגמרי למטופל, ולא לכללים קבועים מראש. הוא הצליח לראות את המטופל, לנסח לעצמו את הבעיה שלו באופן עמוק, ולחשוב על הדרך הכי מהירה לפתור את הבעיה הזו, דרך שהיא כמעט תמיד לא-צפויה (שהרי את כל הדרכים הצפויות המטופל כבר ניסה ככל הנראה, ללא הצלחה).
הגישה של אריקסון היא דיירקטיבית. המטפל צריך להיות זה שמכוון את המפגש. קארן הורני אמרה: "מטופלים באים לטיפול לא כדי לרפא את הנוירוזות שלהם אלא כדי לשכלל אותן". אם המטופלים הם אלה שייקבעו מה שמתרחש במפגש הטיפולי, כמעט כולם יעשו באופן לא-מודע את כל הדרוש על-מנת למנוע שינוי תרפויטי אמיתי. כאשר מטופל הולך בדרך שאין בה כדי להועיל, אמר אריקסון, התרפיסט צריך להסיח את דעתו, למשל באמצעות הערה בלתי-רלבנטית, כמו "אני יודע מה אתה חושב. גם אני אוהב רכבות". אז אפשר לכוון אותו לדרך פורייה יותר.
אריקסון ציטט את אדלר: "תרפיה היא כמו לירוק לתוך המרק של המטופל. הוא יכול להמשיך לאכול אותו, אבל אינו יכול עוד ליהנות ממנו". דוגמה ליריקה כזו: לקחת סימפטום ולהפוך אותו לעול. במקום לנסות להילחם בו, דווקא לחזק אותו באופן אבסורדי. כך, למשל, הוא גמל נערה בת 15 ממציצת אצבע – על-ידי הפיכת מציצת האצבע למחייבת.
הקריאה בסיפורי הגבורה של אריקסון מעוררת הערכה רבה אך גם מידה של ייאוש – דרך פעולתו מצריכה כישרון נדיר. ובכל-זאת, הספר מספק השראה יוצאת מן הכלל לחיפוש גישה אחרת לבעיות של הטיפול. יש לזכור שאחת מהוראותיו העיקריות של אריקסון לתלמידיו היתה: "אל תנסו להיות כמוני, היו אתם עצמכם במיטבכם".
השראה טיפולית 